החלטה בתיק פש"ר 8885-07-12

            מבוא

1.         בפניי בקשה, שהוגשה על ידי מר רפאל כהן (להלן: "החייב"), במסגרתה עתר החייב, כי בית המשפט יתיר לחייב לנהל הליך בתיק רע"א 19514-04-13, אשר מתברר בפני כב' השופט ד"ר מנחם רניאל.

2.         במסגרת הבקשה מפרט החייב, כי בסמוך למתן ההחלטה בדבר צו הכינוס, הגיש החייב כנגד המשיבים בת"א 25628-12-12 תובענה למתן פסק דין הצהרתי, המצהיר על ביטול פסק הדין שניתן לזכות ביטון מאיר ובלפאסי בע"מ (להלן: "הנושים") בת"א 19554/06. משכב' הרשמת הבכירה גילה ספרא ברנע דחתה את בקשת החייב למתן פסק דין בהיעדר הגנה מטעם הנושים, הגיש החייב, טרם מינויו של המנהל המיוחד, בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

            החייב טוען, כי קיים סיכוי ממשי להצלחה בערעור וככל שיתקבל הערעור יש בכך לתרום להליך פשיטת הרגל והן לכלל הנושים האחרים, שכן הדבר יביא לחיסכון בהליכים מיותרים ומסורבלים.

            לטענת החייב, ככל שיתקבל ערעורו ויבוטל פסק הדין שניתן לטובת הנושים ויבוטלו הוצאות המשפט שנפסקו, יחול שינוי במצב, שכן, לטענת החייב, יש הבדל בין מצב בו המנהל המיוחד אמור לבדוק חייב אשר נכלל מכוח פסק דין קיים לבין מצב בו פסק הדין מבוטל ואזי יידרשו הנושים להגיש הוכחת חוב ולהוכיח זכאותם.

            עוד נטען על ידי החייב, כי גם אם ניתן כנגדו צו כינוס, לא ניתן לשלול את זכותו לפעול כמיטב יכולתו להקטין את מסת החוב, מה גם שיש לו היכולת והכישורים לכך, ובכך יחסוך משאבים של קופת הכינוס ומזמנו של המנהל המיוחד.

            בנוסף נטען על ידי החייב, כי אין גם כל יסוד לחשש, לפיו המשך ניהול הליך הערעור עשוי לגרור הוצאות ולפגוע בקופת הכינוס, שכן המבקש דאג לתשלום האגרה והפקיד בתיק בית המשפט ערבות של צד שלישי להבטחת הוצאות הנושים בערעור.

3.         עו"ד ליאור מזור (להלן: "המנהל המיוחד") מתנגד לבקשה.

            לדבריו, נמנע החייב מלגלות בבקשתו לבית המשפט, כי הבקשה הוגשה לאחר שהוגשה על ידו בקשה לעיכוב ההליכים המתנהלים בפני כב' השופט ד"ר מנחם רניאל בברע"א     19514-04-13 ואשר על פי החלטת כב' השופט ד"ר מנחם רניאל נדרש החייב להגיש תגובתו עד ליום 10/06/13.

            המנהל המיוחד מציין, כי טענת החייב, לפיה ניהול הליך הערעור יתרום להליך הפש"ר, נעדרת כל בסיס והינה אף מקוממת, שכן עד שלב זה לא פועל החייב למלא חובותיו במסגרת ההליך, ולא כל שכן תרומתו להליך פשיטת הרגל הינה אפסית.

            לעמדת הנאמן, לא קיימת כל אבחנה לעניין בדיקת תביעת החוב בין ההליכים השונים ואין הצדקה לבירור ייחודי או שונה של נשיית הנושה היוזם, ביחס לכל נושה אחר של החייב. בהקשר זה מאשר הנאמן, כי בגדר הליכי פשיטת הרגל ייבדקו ממילא כל התביעות שהוגשו על ידי הנושים, ובכללן תביעת הנושה היוזם, החייב יוכל להעלות כל טענה, לרבות לעניין האופן בו נטל הנושה היוזם את פסק הדין ובכלל זה את הטענות שהעלה במסגרת התביעה למתן סעד הצהרתי, התלויה ועומדת בבית משפט השלום, והחייב יהיה רשאי לערער על הכרעת הנאמן לבית המשפט.

            הנאמן סבור, אפוא, כי מדובר בהליך מיותר, המכלה שלא לצורך של זמן שיפוטי של מספר ערכאות. בכל מקרה, אף אם תינתן החלטה במסגרת הליך הערעור לטובת החייב, לא יהיה בכך כדי לייתר את הליך בדיקת תביעת החוב של הנושה היוזם.

4.         בדיון שהתקיים ביום 20/06/13 חזרו הצדדים על טענותיהם בהרחבה, כאשר החייב שב והדגיש את טענתו, לפיה אי היעתרות לבקשה פוגעת בזכות יסוד, זכות הגישה לערכאות.

            ב"כ הנושה היוזם, אשר נכח בדיון, הביע אף הוא את התנגדותו לבקשת החייב, מה גם שלעמדת ב"כ הנושה היוזם, אין סיכוי לערעור החייב ובכל מקרה הייתה לחייב שהות של שנים לעתור לביטול פסק הדין שניתן כנגדו.

            ב"כ הכנ"ר הביע דעתו, כי אין זה המקרה המצדיק סטייה מהכלל הקבוע בסעיפים 20 ו-76 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. גם אם לא צפוי נזק לקופת פשיטת הרגל, אין הצדקה להיעתר לבקשה וממילא יכול החייב להפנות את המשאבים הכספיים, ערבות צד ג' שהופקדה, לטובת קופת הכינוס.

            לפיכך ציין ב"כ הכנ"ר, כי תביעת הנושה היוזם ותביעותיהם של 10 נושים נוספים שהגישו תביעת חוב תיבדקנה על ידי הנאמן וכך אף לא תיפגענה זכויותיו הדיוניות של החייב.

5.         בתאריך 22/06/13 ניתנה לצדדים האפשרות להשלים טיעוניהם על דרך התייחסות לפסק הדין שניתן ברע"א 7074, אשרף קאולה נ' אהרון ויגר ואח' (פרסום נבו), 25/08/10 (להלן: " פסק דין אשרף"). על רקע אשפוזו של החייב, המייצג את עצמו בהליך, לאור התיעוד הרפואי שהומצא ובהסכמת הנאמן, ניתנה לחייב ארכה להמציא את תגובתו עד ליום 02/07/13.

6.         מעיון בתיק עולה, כי ביום 25/10/09 ניתן כנגד החייב פסק דין בהיעדר הגנה בת"א 19554/06 בתביעה שהגישו כנגדו הנושים, וביום 08/01/10 נחתמה פסיקתא על ידי כב' השופטת חנה לפין הראל.

            דיון